להציל את הירדן הגווע

נהר הירדן זרם בטבעיות במשך אלפי שנים, שמו נחקק בתנ"ך ויובליו הפורים זכו להיקרא שערי גן עדן. בקיץ האחרון, לעומת זאת, בחלקים גדולים של הנהר המפואר הזה הזרימה הפכה לזרזיף. מפלס המים היה כה נמוך שאש התפשטה בקוצים שעל גדות הנהר לאורכו של העמק.

במשך חצי המאה האחרונה מי הנהר מופנים באופן קבוע להשקיית הגידולים החקלאיים שעולים על שולחנם של הישראלים, הירדנים, הסורים והפלסטינים. אך הבצורת האחרונה היכתה בנהר, וסכירת המים בגבול הירדני-סורי אף הפחיתה עוד את כמות המים הזורמת באפיק.

בשנים האחרונות רק עודפים של מי ההקשייה, מי שפכים, מים מזוהמים מבריכות דגים ומי מעיין מליחים מנעו מהנהר להפוך לערוץ צחיח. ולמרות כל אלה, המקום בו טבל ישו והאזור בו עוצרות אלפי ציפורים נודדות בדרכן בין אפריקה לאירופה נותר מוזנח.

ההזנחה של הנהר היא עדות לכישלונן של ממשלות ישראל, ירדן וסוריה לנקוט בצעדים הדרושים להציל את הנהר, שכה יקר ליהודים, נוצרים ומוסלמים גם יחד. במהלך השנים התחייבו הממשלות השונות להשיב את הנהר לחיים, אך בפועל היו הבטחות אלה מס שפתיים בלבד, והן למעשה עודדו את השאיבה מהנהר, בעיקר לצרכים חקלאיים, והביאו אותו לסף הכחדה.

אסון אקולוגי בצל האלימות

עשרות שנים של מלחמה וסכסוך אזורי האפילו על האסון האקולוגי הזה. במשך כמעט 60 השנים האחרונות היו חלקים גדולים של הנהר מוקפים בגדרות ובמוקשים, כאשר שימש הגבול הטבעי בין ישראל וירדן והיה אזור אסור בכניסה. מצב זה איפשר את הקזת המים מהנהר רחוק מהעין והתודעה הציבורית. 

אך סיפורו של הירדן המתייבש אינו ייחודי. מסביב לעולם נוקזו נהרות רבים בשל פעילות בני האדם. הסיבות דומות: איננו רואים בנהרות כחשובים בזכות עצמם, וכמערכות אקולוגיות החיוניות לבני האדם, בעלי החיים והטבע אלא כאמצעים לפיתוח אנושי וכלכלי.

(צילום: ארכיון קק"ל)

זו בדיוק הייתה תמונת המצב בימיה הראשונים של מדינת ישראל, כאשר חזון הקמת המדינה היה הפרחת השממה. בשנות ה-50, החזון הזה השתדך לפיתוחים טכנולוגיים חדשניים, וחברת המים הלאומית של ישראל הסיטה כשליש מהמים בנהר לחוות חקלאיות בנגב. מהלכים אלה, וגם סכרים שהוקמו על ידי ממשלות ירדן וסוריה במהלך השנים, ובמיוחד הסכר על הירמוך, גמעו את יתרת המים בנהר.

במשך שנים, הכנרת הזינה את אפיק הנהר הארוך וגם את הירדן הדרומי, אך כיום לא זורמת מהימה לנהר אף טיפה של מים שפירים. ובנוסף, הכיבוש והאלימות עוררו סכסוכים על רקע חלוקת מים בלתי צודקת באזור הצחיח, וכל הנושא הפך לסוגיית זכויות אדם, שרק הוסיפה שמן למדורת האיבה.

רגע לפני שיבירדן הגיעו לתחתית מאגרי המים - עוד גזירה ניחתה. הבנק העולמי הודיע כי בחר בשתי חברות ייעוץ שיבצעו בדיקות היתכנות למוביל מים שישאב את מי הים האדום ויעביר אותם לים המלח. 

הצורך במוביל המים (תעלת הימים) נולד בעקבות הירידה הניכרת בספיקת המים בנהר וירידת מפלס ים המלח. מספיקה של 1.3 מיליארד מטרים מעוקבים של מים בשנה, הספיקה כיום היא של כ-70 אלף קוב בלבד. התוצאה הייתה ירידה ניכרת במפלס מי ים המלח - בקצב של כמטר בשנה - והצטמקות של הימה המלוחה בכשליש ב-50 השנים האחרונות.

הפיתרון: השבת הנהר לחיים

במקום להתעמת עם שורש הבעיה שהורסת את הירדן ומייבשת את ים המלח, על ידי שיקום של זרימת המים בירדן, העדיף הבנק העולמי - בתמיכת ירדן, ישראל והרשות הפלסטינית - לקדם את פרויקט התשתית הענק, שעלותו תגיע בקלות ל-5 עד 10 מיליארד דולר, ושיהיו לו קרוב לוודאי השלכות אקולוגיות חמורות. פרויקט תעלת הימים יהיה מיותר אם המדינות הגובלות בנהר ישובו להזרים בירדן מים.

(צילום: ויז'ואל/פוטוס)

ממשלות האזור תלו את חוסר המעש שלהן בסכסוך האזורי, אך ארגון אזרחי - "ידידי כדור הארץ - המזרח התיכון" - בו שותפים ישראלים, ירדנים ופלסטינים, הצליח לגייס שיתוף פעולה מקומי ובינלאומי כדי להחיות את הירדן. באזור בו האנשים חשים לעיתים חסרי אונים נוכח שנים של מאבקים פוליטיים עמוקים, עשיית שלום באמצעות שיקום הסביבה הביאה לדיאלוג והזדמנות לשיתוף פעולה בתחומים נוספים.

התוכנית מחולקת לשני שלבים: הראשון נושא את השם "שכני מים טובים", והוא כולל ליווי של תשע קהילות הגרות משני צידי הנהר - ארבע קהילות ירדניות, שלוש ישראליות ושתי פלסטיניות. המטרה היא לעודד את התושבים לחסוך במים, ללמד אותם כיצד ולהשכיל אותם באשר לחשיבות של אזורי האחו הלח (wetlands) שצמודים לנהר.

בכל קהילה, פעיל של הארגון שהוא תושב מקומי מקדם את הרעיונות בקרב הצעירים והמבוגרים. התחלנו בתוכנית לאגירת מי גשמים בבתי הספר ובמבני ציבור, ובהחתמה על עצומות שהוצגו לנבחרי הציבור השונים בכל אזור. ראשי הערים והרשויות המקומיות משני צידי הנהר חתמו על אמנה שמטרתה השבת המים לנהר, וקיבלנו גם את תמיכתם של אנשי דת יהודים, נוצרים ומוסלמים. במקביל קידמנו את הקמתו של פארק שלום בנקודת המפגש של הירדן והירמוך. 

התוכנית השנייה מאתגרת יותר, והיא כוללת ניסיון לשכנע את המנהיגים במדינות השונות לקבל החלטות קשות שיעניקו לנהר חיים חדשים: העלאת תעריפי המים כאמצעי לעידוד חיסכון, הקטנת מכסות מים וסיבסוד לחקלאים ואימוץ תוכניות רחבות לחיסכון במים.

כל אלה צעדים קטנים, על רקע עויינות עמוקה וארוכת שנים; מה שדרוש כעת הוא שהממשלות בישראל ובירדן, ואולי בעתיד גם של סוריה, ינקטו יוזמה. הם יכולים להתחיל בהקמת רשות לשימור הירדן, בדומה לרשות שמירת אזור האגמים הגדולים בארה"ב או נהר הריין באירופה. הממשלות באזור, בסיוע המדינות התורמות, צריכות לבחון היטב את תוכנית תעלת הימים וההשלכות הצפויות שלה, לרבות העירבוב בין מי הירדן המתוקים למים מים סוף. החלופה ההגיונית והזולה יותר להחייאתו של ים המלח תהיה השבת זרימת המים באפיק העיקרי הזורם אליו - נהר הירדן.